“עולמנו הפנימי הוא הקרקע שבה נובטים זרעי האמנות. בזרעים אלה חבוי קסם החיים ומהם צומחות יצירות אמנות… בלעדיהם אין אמנות ואין מוסיקה.” תומס דה הרטמן

גורדייף הקדיש את חייו להעיר אותנו לאפשרות לחיות חיים מודעים. אחת הדרכים שהוא מסר לנו היא המוזיקה.
זה מסתורי איך המוזיקה פועלת עלינו , איך היא נוגעת במשהו מאד עמוק ואינטימי, וגם נושאת הד של מרחקים, של עולם אחר. היא קוראת – לא לרציניות של מבט חמור – אלא לכנות, לפעמים לנקיפות מצפון, לרצון להיות, להיות אמיתי. המוזיקה היא עבודה על הרגש.
המוזיקה הזו מזמינה אותנו להקשיב לשקט הפנימי שבלב ההוויה שלנו.

בתמונה: Ensemble Resonance
נגנים מקבוצות גורדייף מכל העולם. בחסות עמותת דרכים הופיעו בקונצרטים של המוסיקה של גורדייף בירושלים, בתל אביב ובחיפה.

תומס דה הרטמן מלחין ופסנתרן

המלחין הצעיר תומס דה הרטמן, בחיפושיו אחר מורה רוחני, הגיע אל גורדייף ב-1916. הוא החל לעבוד על המוזיקה של גורדייף ל״ריקודים מקודשים״, או תנועות. הוא הוסיף הרמוניה, פיתח וארגן את המוסיקה. שנים אחדות לאחר מכן, דה הרטמן שיתף פעולה עם גורדייף בחיבור יצירות מוסיקליות שלא היו קשורות בתנועות. למרבה הפלא, יצירות אלה שמספרן רב ביותר, חוברו כמעט כולן תוך שנתיים בין 1925 ל-1927 בפריורה בפונטנבלו, צרפת.

דה הרטמן כתב:

״גיאורגי איבנוביץ’ נתן תמיד משקל גדול למוזיקה. הוא עצמו ניגן וגם הלחין. בעקבות העבודה של גיאורגי איבנוביץ’ אנחנו יכולים להבין בצורה טובה יותר את השימוש במוזיקה בטקסים דתיים שונים. מוזיקה עוזרת לאדם להתרכז, ולהביא את עצמו למצב פנימי בו ניתן לקלוט את כמות ההאצלות הגדולה ביותר.
למוסיקה של גורדייף היה מגוון גדול. המרגשת באופן העמוק ביותר היתה המוסיקה ששמע במקדשים מרוחקים במהלך מסעותיו באסיה. כאשר האזנו למוסיקה זו, היא נגעה עד עומק הווייתנו”.

לורנס רוזנטל מלחין ופסנתרן

“מהי מטרת המוסיקה של גורדייף? אפשר שהדבר קשור לעבודה של האדם על עצמו, מה שגורדייף קרא “התפתחות הרמונית”. הוא הציע מזון לגדילת הווייתו של האדם דרך צדדים שונים של טבעו: רעיונות – למחשבה; תרגילים וריקודים מיוחדים – לגוף ולמחשבה גם יחד ומוזיקה – כדרך לעורר רגישות בתחום הרגשות. לעורר ברובד העמוק יותר של עולמו הפנימי של המאזין שאלות ורמזים שהם מעבר למילים. ואולי, דרך פירוק המחסומים שיוצרות האסוציאציות וההתניות – הצלילים הללו יוכלו להביא את המאזין לידי מגע קרוב יותר עם עצם מהות טבעו.”

סולנז’ קלאוסטר תלמידה של גורדייף

“המוסיקה של ג.א. גורדייף היא ביטוי של החיים עצמם; דרך כמעט נשכחת של חיים.
היא אינה קשורה למה שאנו בדרך כלל יודעים ומכירים כמוסיקה. המוסיקה הזו הינה עולם של צלילים מיקום לא מוכר לנו, כביכול מעבר לזמן.
קטעים מתוכה מעוררים תחושות מחיים שכוחים, החבויים פה ושם בעולם. כאילו גורדייף ביקש להעביר לנו צלילים ההולכים ונעלמים מהעולם.
מוסיקה מיוחדת זו נושאת לא רק מסר אלא גם שאלה, והיא עוזרת לנו להקשיב לקול המדבר ישירות גם אל ההוויה והלב שלנו וגם אל הגוף ששומר את השפעות המוסיקה. וכששוחררנו מהמגבלות של העולם בו אנו חיים, מתאפשר אופן חדש של הקשבה: לשמוע ממש את הקול של שמחה או עצב, רצינות או ריקוד. נדמה שהם מגיעים אלינו הישר מהאתר. הקולות האלה מעוררים אותנו לקשב פנימי מאיכות מאד לא רגילה.”

ססיל לואיס

(בשנות השלושים והארבעים, באו תלמידים רבים לשולחנו של מר גורדייף. אם בפריז או בנו-יורק, הערב הסתיים תמיד במוזיקה שמר גורדייף ניגן בהרמוניום. הנה עדותו של ססיל לואיס*)

“אחרי הארוחה אנחנו עוברים לסלון ומתיישבים על הכיסאות, הספה, השרפרפים ועל הרצפה. גורדייף יושב על כסאו וליז מביאה לו את ההרמוניום שהוא מניח על ברכו.
ואז הוא מנגן את המוזיקה המשונה ביותר, המוזיקה הנפלאה ביותר. הוא אומר שהיא ״אובייקטיבית״ – כלומר, לוויברציות שהוא יוצר יש השפעה מוגדרת על אנשים, הן על הגוף והן על הנפש. היא משפיעה על אנשים באופנים שונים. בעוד אנשי עסקים קשוחים ומדענים יושבים ודמעותיהם זולגות על לחייהם, אחרים פשוט משתעממים או נבוכים, ועוד אחרים מתרגשים אבל אינם יודעים מדוע.
כשד״ר בל שואלת אותו על המוזיקה הזאת באומרה שהבחינה שלא הקשיבה לנגינה באוזניה, הוא אומר: ‘אוזניים אינם מתאימים למוזיקה הזאת, הנוכחות כולה חייבת להיות פתוחה אליה. זה ענין של תנודות’, ומוסיף ‘אבל ראשונות צריכות לבוא דמעות’.”

*טייס מפורסם וסופר

הקשבה

“אחד השמות שניתנו לאוסף של המוזיקה הזאת היה “מסעות למקומות בלתי נגישים”, ונראה שאין תיאור טוב יותר למסע הפנימי המוזר שאליו נקראתי, כשהייתי זמין לכך. ברגעים כאלה הייתה תחושה של “התאמה” מוחלטת בין תנודות הצליל, תופעה חולפת בעולם זמני, לבין התהודה מעולם נצחי.
המוזיקה מגוונת מאוד, משירי עם ועד מזמורי קודש, והתגובות שמתעוררות מגוונות באותה מידה. לפעמים הן מדברות על הסבל והשמחה שבחיי אדם, לפעמים מעוררות צבעוניות מוזרה ודי לא מוכרת של הרגשות, ולפעמים, עבורי לפחות, כאילו מעבירות ידע מסוים הנסתר ממחשבותיי הרגילות. אבל כשאני אקשיב מחר? אין לי מושג מה יקרה. לו זה היה תלוי רק במוזיקה! אבל זה תלוי גם בי.”

International Gurdjieff Review
קיץ 1999 מחבר לא ידוע