English
רשמים ראשונים - מדברי אנשים בעבודה על פי גורדייף

נוכחתי באחד מהסרטים שמציגים את ה'תנועות'. על המסך ניראתה קבוצת נשים. ה'תנועות' בוצעו על ידן כשהן יושבות וכולן מסובבות את היד בתנועה אחידה וקצובה כאשר צליל של פעמון קוצב את הזמן. הייתי אז כבת 14 ואני זוכרת את עצמי יושבת וחשה את תנועת היד של הנשים על המסך, כאילו אני היא זו שמניעה את היד. לאט לאט כל פרט מורגש והכל נושם ביחד: הנשים המצולמות, אני, האנשים באולם...
זה היה זמן מה אחרי שקראתי ב'חיפוש אחר המופלא' על הניסיונות של אוספנסקי לזכור את עצמו. טיילתי בלילה עם הכלב שלנו, היה ליל ירח מלא. ירדתי במורד הרחוב, ושם מולי היה תלוי הירח, גדול, מלא, בהיר ומחייך. ואז נזכרתי בתיאורו של אוספנסקי את הזכירה העצמית- חלוקת הקשב בין מה שמסתכלים עליו לבין עצמי. הסתכלתי על הירח תוך כדי אמירת ״אני״. כל זה נמשך מספר רגעים. הירח נעשה עגול, ויפה, ובהיר ומלא עוד יותר. לעולם לא אשכח את הירח הזה, ומאז בכל פעם שיש ירח מלא ועגול ובהיר אני זוכר את עצמי באופן חזק וברור, ואת הרושם של אותו לילה קסום.
קיבלתי את התרגיל מד״ר אהרונוביץ׳. לכשהסתיים התרגיל הודיתי לו וקמתי ללכת. הוא עצר אותי והסביר שהקבוצה צריכה אותי, אחר כך המשיך ושאל: 'האם אתה מוכן לעבוד קשה?' מיד השבתי 'כן'. כפי הנראה, הוא הרגיש שעניתי מהר מדי ושאל שנית: 'אולי לא הבנת אותי. שאלתי אם אתה מוכן לעבוד קשה מאד?' ה'כן' שעניתי בפעם השנייה חי בי עדיין היום.
היינו ארבעה ישראלים, נקבעה לנו פגישה בביתו (של ד”ר קונג' בפריז). נכנסנו, ישבנו בחדרו העמוס מזכרות וגלויות מכל העולם. הוא נכנס. שתקנו שתיקה ארוכה. ד״ר קונג׳ שאל למה באנו? ומה אנו מבקשים? חשתי בברור את נוכחותו למרות שלא דיבר וישב בשקט. באותו רגע הבנתי שהמילים לא חשובות, והמתח בתוכי התפוגג. פשוט התאפשר בנוכחותו לשבת בשקט ולהקשיב. כשכולם סיימו לדבר, פנה אלי במבטו. אמרתי שאין לי מה לומר ואינני יודע את התשובה, אך אני חש שמצאתי את המקום המתאים לי. כשראיתי חיוך על פניו, הבנתי שאני יכול להמשיך ולהיות בשקט.
אני בדירה של בעלת הבית שלי בירושלים. אני מסתכל על הספרייה שלה. ספר אדום ללא עטיפה או כיתוב משך את עיני, משכתי אותו מהמדף. זה היה 'החיפוש אחר המופלא'. פתחתי אותו אקראית והתחלתי לקרוא בו. לא יכולתי לשחרר את הספר מידי. לא מאמין למה שאני קורא. יש קבוצות עבודה, והן קיימות גם בארץ כי הן תירגמו את הספר לעברית! בעלת הבית לא זכרה מאין היגיע הספר אליה אבל הסכימה להשאילו...
שקט. יושבים מספר אנשים בחדר, שתי שורות, פנים אל פנים, עיניים עצומות. שאלה נשאלת: איפה הקשב שלי עכשיו? כל הגוף מופיע, זרם שוטף מלמעלה למטה. כמו עננים שהתפזרו והשמש מאירה הכל. אני כאן! אני חי!
הסרט היה בנושא "התנועות". הייתי ממוגנטת, המוסיקה, הביחד, הדיוק העיניין הרב והשקט בקהל. כשיצאתי, ידעתי שאני רוצה לקחת חלק בזה.
היא ביקשה ממני לשים לב לידי. אחרי שניות ספורות אמרה: 'הינה אתה שוב בתוך מחשבותיך'.
ד״ר אהרונוביץ' ישב במרפסת המוצלת ושאל אותי: 'מה אתה רוצה'? אינני יודע מאין באה התשובה אבל כאילו היתה מוכנה מראש:' אני רוצה להכיר את עצמי' השבתי.
הייתי עם התינוקת ולא יכולתי להגיע לפגישה הראשונה עם ד”ר אהרונוביץ. לכן, לאחר מכן הלכתי לבית בו התגורר. על הדלת היה שלט 'לא להפריע'. שבתי אל ביתי. לאחר זמן מה חזרתי לביתו והמשכתי לחכות עד שלבסוף נפתחה הדלת ונכנסתי. הוא אמר לי את הדבר הבא:'העבודה אינה כמו שאר הדברים בחיים - אם מצטרפים חייבים להתמסר ב-100%'. לאחר מכן הוא נתן לי את התרגיל היומי. דבריו הותירו בי חותם, וטעמו של רושם זה נשאר חקוק בי עד היום.
'מדוע אתה רוצה להצטרף לקבוצות?', שאל. עניתי, 'אני רוצה להבין מה המשמעות של החיים שלי, לאיזה כיוון אוכל להתפתח'. הוא שאל, 'האם אתה מבחין בין שני הביטויים, I , ו I AM?'. הצלילים חדרו להווייתי. לא היה צורך בהסבר נוסף, משהו הלך והתרחב, הלך והעמיק.
אני זוכר אותו יושב למולי, מבטו מפוכח ועם נימת חיוך קלה. אני זוכר ששאל אותי למה אני מצפה. סיפרתי לו בהרחבה על מטרותיי והוא השיב בפשטות: ' תיראה, לכל היותר תוכל להיות רק מי שאתה'.
ד"ר א. שאל אותי מה אני מחפש. תקעתי בו עניים הסתכלתי מסביב ולבסוף ענית: 'אני מחפש חיים'. ד"ר א. ענה: ' החיים שלך הם במקום בו נמצא הקשב שלך'.
מאז שהייתי צעיר היה בי משהו שחיפש ושאל ' מדוע אני נמצא כאן?' תמיד נמשכתי למוסיקה כיוון שחשתי שיש לה קשר לחיפוש שלי. בפעם הראשונה בה האזנתי למוסיקה של גורדייף חשתי שזה בית הספר בו אמצא את הדבר שחיפשתי.
כשקיבלתי את התרגיל מד"ר א., כל שניה הייתה חיונית. המקרר שבחדר הרעיש והייתי נוכח שם כדי לשמוע אותו. כל הנחיה שנתן ד"ר א. הידהדה בכל גופי. הייתי שם.